הצילום כמרחב טיפולי

בעידן שבו ילדים ובני נוער מצולמים כמעט כל הזמן הסלפי, הסטורי, התמונה בכיתה או בבית יש משהו מרפא דווקא בעצירה ובמבט אחר דרך עדשת המצלמה.

צילום בטיפול איננו שיעור בצילום.

הוא דרך לראות את העולם ובעיקר, את עצמנו מזווית חדשה.

כשילד מחזיק מצלמה, הוא שולט בפריים: הוא בוחר מה ייכנס לתמונה, מה יישאר מחוץ לה, ואיך ייראה הסיפור שלו.

זה מעניק תחושת שליטה, סקרנות, וביטוי אישי גם למי שמתקשה לבטא את עצמו במילים.

בטיפול בצילום אנחנו משתמשים בתמונות כדי לחקור רגשות, יחסים וזהות.

תמונה יכולה לפתוח שיחה על זיכרון, געגוע או פחד, והיא מאפשרת לומר דברים שקשה לבטא ישירות.

ילדים ונערים לעיתים מגלים שדווקא דרך העדשה הם יכולים להתקרב לעצמם, לאחרים ולעולם.

בנוסף, הצילום מעודד נוכחות.

הוא דורש התבוננות, הקשבה לפרטים, תשומת לב למה שנמצא כאן ועכשיו.

זהו מרחב שמאפשר ויסות, ריכוז וחיבור רגשי מבלי להכריח את המטופל "לדבר על זה" אם הוא עדיין לא מוכן.

הצילום הופך בטיפול לשפה עדינה של רגש

שפה שמאפשרת לראות ולהיראות, לא דרך מילים, אלא דרך אור, צבע ומבט.

לפעמים תמונה אחת יכולה לפתוח דלת שלמה לעולם פנימי.

אני מזמין אתכם הורים, ילדים ונוער לגלות יחד איך המצלמה יכולה להפוך לכלי של חיבור, ביטוי וריפוי.